מי אחראי למשבר הכלכלי בארה"ב? התאגידים? הממשל שמושפע משליחיו של המשק ושוק ההון? או שמא ציבור הצרכנים שקונה הרבה יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו? האמת נמצאת, כנראה, אי-שם באמצע
צפיתי היום בסרטו של מייקל מור קפיטליזם: סיפור אהבה. אני שמה בצד את הדרך המניפולטיבית של מור להקצין מצבים כדי להדגיש אמירות, כי מנסיוני למדתי שלפעמים רק אמירות קיצוניות מצליחות לעורר את הציבור מתרדמתו ולייצר שיח.
סיפור אהבה עצוב
הסרט עוסק בתהליכים הכלכליים, החברתיים והציבוריים שהובילו בשלושת העשורים האחרונים למשבר הכלכלי בארה"ב, משבר שגרר אחריו לקריסה את שוקי העולם, והותיר מאות אלפי אנשים חסרי בית, רכוש ומקום עבודה.
הסרט מדגיש את חלקם של התאגידים הפיננסים (אבל לא רק) בהידרדרות, בהיותם "תאווי-בצע ונעדרי-אתיקה". הוא גם מקדיש מקום לתפקידו של הממשל האמריקאי, אשר מנוהל מאז ימי רייגן, כך לפי מור, על ידי אנשי וול-סטריט, ואשר מקבל החלטות כשטובת התאגידים לנגד עיניו, ולא טובת הציבור הרחב.
תאגידים אוהבים אותיות קטנות?
אין לי ויכוח עם שתי הטענות הנ"ל. דוגמא מקומית 'בקטנה' הביא לנו עיתון דמרקר בכתבתה של רינה רוזנברג 'האותיות קטנות – המלכודות גדולות' מתאריך 8.12.09. הכתבה עוסקת ב"מניפולציות הקטנות של השיווק והפרסום שכולנו נופלים בהן שוב ושוב", ומציגה דוגמאות של חברות סלולר, מזון, ביטוח ואחרות, שמשתמשות במניפולציות מתוחכמות בפרסום מוצריהן ושירותיהן כדי להקשות על הצרכנים לקבל החלטות מושכלות.
הצרכנים מקטינים ראש
נקודת התורפה של הסרט, לדעתי, היא התעלמותו מהאחריות של הצרכנים. הציבור קונה, משדרג, רוכש, לווה, פורס לתשלומים, ולא תמיד עושה זאת תוך התייחסות למצבו הכלכלי האמיתי (שלא לדבר על התחשבות בצרכים האמיתיים שלו, אבל זה עניין לפוסט אחר, ולבלוג אחר). בסוף חודש נובמבר צוין ברחבי העולם "יום ללא קניות", בדיוק כדי לעורר מודעות לבעיה זו, שיש לה גם השלכות סביבתיות חמורות.
אם כך, לדעתי, על התאגידים מוטלת אחריות להתנהל בצורה האתית והשקופה ביותר, להציע לצרכנים את המוצרים הבטוחים ביותר, ולספק להם את המידע המלא והמדויק ביותר. אחריותם של הצרכנים: לפעול לאחר שבחנו את יכולתם האמיתית לשאת בתוצאות ובהשלכות של ההתנהלות שלהם.
ומה לגבי האחריות של הממשלה ושל המחוקקים?
בצמתים בהם מתנגשים האינטרסים של התאגידים ושל הצרכנים, אמורה הממשלה להציב את הרמזורים שלה, שדואגים לרווחת הציבור, תוך התחשבות במכלול ההיבטים של השוק ושל החברה. בסופו של דבר, המדינה גם צריכה לממן את שירותי הרווחה והבריאות שתומכים באותם נפגעים של התנהגות לא אחראית. אבל הפתרונות אינם צריכים להתבטא רק בחקיקה. גם מסעות הסברה ציבוריים, שתכליתם קידום מודעות, יכולים לצייד את הצרכנים בכלים אפקטיביים לקבלת החלטות. שיווק חברתי הוא כלי יעיל במקרה זה.
בכל מקרה, הסרט מותיר את הצופים עם סימן שאלה לגבי מתיקותו של הרומן שלנו עם הקפיטליזם. נושא מורכב – ללא ספק.
מה דעתכם לגבי חלוקת האחריות הקיימת וזו הראויה?
